אם משהו לא נראה טוב בזום, הבעיה לא בזום

במהלך השנים האחרונות זום הפך לברירת המחדל של וובינרים: הדרכות, כנסים, פאנלים ואירועי תוכן.

הוא נוח, זמין, מוכר, ועובד.

ובדיוק בגלל זה, הרבה חברות וארגונים עושים בו שימוש.

כשמשהו "לא נראה טוב בזום", בדרך כלל, מאשימים את זום:
המסך קטן, הוידאו של הדובר קטן, כל זום נראה אותו דבר.

אבל האמת הפשוטה היא זו:
זום כמעט אף פעם לא הבעיה.
הבעיה היא איך אנחנו חושבים על השידור בזום.

איך נוצרה המוסכמה שזום נראה כמו שהוא נראה

אם נסתכל רגע שנים אחורה, נגלה שמוסכמות ויזואליות כמעט אף פעם לא נולדות מתוך חשיבה עמוקה.
הן נולדות מתוך הרגל.

מקרנים ומסכים הציגו ביחס 4:3 (4 אורך, 3 גובה) והעולם עבר ל־4:3.

ואז הגיעו מסכים רחבים, פאוורפוינט ויוטיוב וקיבעו יחס אחר 16:9 (16 אורך, 9 גובה).

אף אחד לא עצר ושאל:

• האם 16:9 זה היחס הנכון להעברת מסר?
• האם זה מתאים לשידור חי?
• האם זה משרת את הקהל?

זה פשוט קרה.

זום שהוקמה ב- 2012 נולדה לתוך עולם של 16:9 ולכן ירשה את היחס הזה בלי לערער עליו.

זום ללא מגבלות. כן, כן, זה מסך של זום כאשר חושבים פריים

זום לא נבנה כבמה. הוא נבנה כצינור.

זו נקודה קריטית.

זום לא נבנה כדי להיות מערכת שידור.
זום נבנה ככלי תקשורת: מפגש. שיחה. וידאו דו־כיווני.

היכולת "לשתף מסך" נוספה כדי להקל על עבודה משותפת, לא כדי לביים חוויה.

וכשמשתמשים בזום כדי להעביר וובינר, קורה דבר מעניין:
לוקחים כלי תקשורת ומעמיסים עליו ציפיות של במה.

וכשהוא לא עומד בזה, אנחנו מאשימים אותו.

למה הכול נראה לא מתוכנן

שאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב:
"למה בזום הכול נראה פחות טוב?"

זאת לא שאלה טכנית של חדות תמונה. זו שאלה של עימוד, זאת שאלה של בניית פריים השידור.
התשובה לא קשורה לאיכות המצגת, לא לרזולוציה, ולא למחשב.

היא קשורה להיעדר החלטה.

ברוב הוובינרים:

• אין החלטה מה הדבר החשוב במסך (הדובר/ים או המצגת)
• אין פריים מאורגן שמכוון את העין
• חלוקת המשקל על המסך אינה ניתנת לקביעה וברוב במקרים היא בניגוד לרצון מארגן הזום

התנועה היחידה שקורת על המסך, היא החלפת השקפים במצגת.

המצגת מקבלת משקל גדול כי היא תופסת חלק גדול מהפריים לפי הכלל 'מה שגדול יותר נתפס כחשוב יותר', אבל אולי באותו רגע כדאי להגדיל את הוידאו של הדובר כדי לתת לדובר חשיבות ובמקביל להקטין או בכלל להעלים את המצגת?

תנועה תמיד מנצחת סטטיות. גם תנועה עדינה של מחוות גוף, שינוי פריים, אנימציה קטנה.
אם רק חלק אחד זז, הוא הופך למוקד. מכיון שהוידאו של הדובר בזום בעת שיתוף מצגת הוא קטן מאוד, תנועה לא נראת בו.

אז איפוא יש תנועה? במצגת.
וכך שוב המצגת תופסת את מלוא תשומת הלב. האם זה מה שרוצים להעביר למשתתפים?

שיתוף מסך הוא ויתור על שליטה

שיתוף מסך הוא פעולה נוחה.
קל ללחוץ. קל להתנהל.

אבל יש לו מחיר.

ברגע שמשתפים מסך:

• מוותרים על שליטה מה שרואים המשתתפים בפריים כי עכשיו השליטה על גודל ומיקום המצגת נמצאת בידי זום
• מוותרים על בחירה מה גדול ומה קטן. זום מחליט מה גודל הוידאו של הדובר ומה גודל המצגת
• מוותרים על מיקום האלמנטים. זום מחליט היכן יוצג הוידאו של הדובר והיכן תוצג המצגת.

ויש עוד מחיר אחד:
ברגע שמשתפים מצגת, לא מפסיקים את השיתוף עד הסוף ואני אסביר.

לשתף מצגת, גם לדובר מיומן מאוד, לוקח 18 שניות וזה המון זמן של שתיקה בוובינר.

מרבית הדוברים לא מצליחים לשתף מצגת ותוך כדי זה לדבר דברי טעם ובדרך כלל הם שותקים או עושים 'אאאהההההה' אחד גדול.

לכן, ברגע שדובר שיתף מצגת הוא הולך איתה עד הסוף.

אגלה לכם סוד.

לפאוארפוינט יש אפשרות "לכבות" את המסך. עושים זאת על ידי החשכת המסך, לחצן B מהמילה Black.

מי שמרצה על במה בכנס פרונטלי בליווי מצגת הנראת בגדול מאחוריו ולוחץ על מקש B, מה קורה אז?

כל העיניים עליו, כל תשומת הלב של המשתתפים נתונה בו. למה? כי אין מצגת!

כדי להחזיר את המצגת, כל שעליו לעשות הוא ללחוץ שוב על מקש B – זה קל, זה מיידי.

כדי לעשות אותו דבר בזום (במה וירטואלית) צריך להפסיק שיתוף מסך, שזה מיידי, ואחר כך להחזיר שיתוף מסך שאורך כאמור, מינימום של 18 שניות וגם יש סיכוי לטעות.

מכיוון שבזום זאת התעסקות שאורכת זמן ולא מקצועית, דוברים מוותרים על זה ובצדק, אבל המחיר הוא שתשומת הלב המירבית היא על המצגת הגדולה (מה שגדול יותר, נתפס חשוב יותר) ולא על הדובר המוצג בקטן.

טיפ: במקום להחשיך את המסך באמצעות לחצן B, אפשר לעשות "מסך לבן" על ידי מקש W

התהליך המסורבל עם סיכוי לטעות של שיתוף מסך, הפסקת שיתוף, שיתוף מסך וחוזר חלילה – זה פשוט לא מתאים כשמנסים לייצר חוויה צפייה נעימה ומקצועית למשתתפים בזום.

מצגת בזום היא לא מצגת. היא וידאו.

זו נקודת מפנה בהבנה.

ברגע שמצגת מוזרמת לזום, היא מפסיקה להיות קובץ שקפים והופכת להיות וידאו בתוך שידור.

וידאו עם יחס 16:9.
וידאו שהוא חלק מהפריים.

מי שמתייחס אל מצגת כמו אל מסמך, מתפלא למה היא לא מחזיקה מסך.

לחשוב פריימים, לא שקפים

רוב האנשים חושבים במונחים של:

שקף ראשון.
שקף שני.
שקף הבא.

אבל שידור שנראה כמו טלוויזיה עובד אחרת.

שידור טלוויזיה חושב בפריימים:

• מה רואים המשתתפים בכל רגע במהלך הוובינר
• מה גודל האלמנטים בפריים: דובר, מצגת, כתוביות, לוגו
• מה מיקום האלמנטים בפריים: דובר, מצגת, כתוביות, לוגו
• מתי להציג כתובית (סופר) לדובר
• מתי להציג כתובית "רצה" בתחתית המסך

זאת לא שאלה טכנית.
זו שאלה תפיסתית.

וברגע שעוברים לחשיבה הזו, הרבה מגבלות "נעלמות".

לא כי זום השתנה, אלא כי נקודת המוצא השתנתה.

האם אפשר לשדר בזום בלי מגבלות?

כן.

ברגע שמבינים שזום מקבל רק דבר אחד וקוראים לו וידאו, מבינים את החופש.

זום לא בודק מה תוכנו של הוידאו. זום הוא כמו צינור המעביר וידאו למשתתפים. זהו.

זום לא יודע:

• אם זאת מצגת
• אם זאת מצלמה של הדובר

מבחינתו, זה פשוט וידאו.

כל עוד הוידאו שזום מקבל הוא ביחס 16:9, זה תקין וזום יציג אותו.

המחשבה הזאת פותחת עולם שלם של אפשרויות:

• יחסים שונים של וידאו ושל מצגת באותו פריים
• מיקומים לא שגרתיים
• פריסות מסך שמתייחסות לתוכן

בלי להילחם בזום.
בלי לנסות "לכופף" אותו.

לא כל וובינר צריך שידור שנראה כמו טלוויזיה. וזה בסדר.

חשוב לומר את זה ביושר.

לא כל וובינר צריך הפקה.
לא כל מפגש צריך בימוי.
ולא כל תוכן המשודר בזום צריך להיות עם נראות של "טלוויזיה".

אבל מי שחשוב לו התוכן הנאמר וגם ש:

• השידור יהיה מעניין ויזואלית
• השידור ייצור חוויה אצל המשתתפים

צריך להבין שזום וובינר "רגיל" הוא רק נקודת פתיחה, לא נקודת סיום.

השורה התחתונה

זום לא מגביל יצירתיות.
הוא רק חושף הרגלים.

מי שחושב במושגים של דובר ומצגת,
נתקע בגבולות של זום.

מי שחושב במושגים של פריים,
מגלה שאין מגבלות למה שניתן לשדר כי זום הוא פשוט צינור להעברת וידאו.

והשאלה האמיתית שכל מארגן, מרצה או ארגון צריך לשאול היא לא:
"מה זום מאפשר?"

אלא: "איזו חווייה אני רוצה לתת לקהל?"

משם, הכול כבר נראה אחרת.

זום וובינר עם נראות של טלוויזיה