זה מה שגילו חברות עיסקיות שעורכות וובינרים שיפתיע גם אותך

חברות ועסקים לא רצו לקיים כנסים דיגיטליים, למרות שאפשרות זאת כבר היתה קיימת מאז תחילת האלף הנוכחי. הקורונה שינתה באופן מהותי את ההתנהלות העסקית עם עובדים, לקוחות וספקים. לחברות עסקיות לא היתה ברירה. קיום קשר פנים אל מול פנים באופן יחיד מול רבים היה אפשרי רק באמצעות שיחות וידאו (מיטינג) או וובינר.

תוך כדי השימוש באירועים וירטואליים, חברות מצאו שהשימוש במדיה הדיגיטלית להעברת המסרים שלהם עובד עבורם במונחים של תוצאות: לידים, מכירות, מיתוג ובכל היבט אחר שנמדד לפעילות הדיגיטל היתה תרומה, עד כדי כך ש- 43% מחברות החליטו שמעכשיו הם יעשו רק פעילויות וירטואליות וזנחו לחלוטין את הכנסים הפיזיים.

חברות מצאו שעריכת כנסים וירטואלים, שיחות וידאו ו- וובינרים חוסכת כסף, מקטינה את טביעת הרגל הפחמנית והם יכולים לעשות יותר אירועים, יותר קטנים, יותר נישתיים ולכן להציע לקהל שלהם תוכן משמעותי לאורך תקופה ארוכה יותר.

אבל מה שהחברות גילו, הפתיע אותם עד מאוד.

החברות גילו קהל חדש שמגיע לאירועים הוירטואלים שהם עורכים, קהל שלא לקח חלק בכנסים ובתערוכות פיזיות בעבר.

ניתן לחלק את הקהל העסקי המגיע לאירועים פיזיים לשלוש קבוצות

הקבוצה הראשונה מכילה את אנשי הנטוורקטינג. קבוצה זו של אנשים אוהבת ליצור קשרים, לפגוש אנשים חדשים.

הם לא נתרעים מליצור קשר עם אנשים שאינם מכירים. הם ניגשים למרצה, שאותו אינם מכירים, ללחוץ את ידו ולהחליף כמה מילים.

הם אלופי הסמול טוק ויכולים להתחיל שיחה עם כל אחד, בכל רגע, על כל נושא.

הם לא מפחדים להרים את היד ולבקש את רשות הדיבור מהמרצה כדי לשאול שאלות. הם צועדים עם גב זקוף במרכז החדר. הם יושבים בשורות הראשונות באולם.

יש להם את זה!

חברי הקבוצה השנייה הגיעו בעל כורחם לכנס או לאירוע. הם לא רצו לבוא, הם לא רצו להגיע אבל איזה שהוא כח חיצוני הכריח אותם להגיע (אולי המנהל שלהם?).

הם אנשים שאינם נהנים מאירועים, לא אוהבים שנכפה עליהם פגישה עם אנשים אחרים ובמיוחד עם כאלה שאינם מכירים.

הם לא אוהבים ליצור קשרים חדשים. הם נתרעים מליצור קשר עין עם אנשים שאינם מכירים. הם לא ניגשים למרצה. הם משותקים כאשר מישהו פונה אליהם ואינם יודעים מה לומר. הם מפחדים להרים את היד. הם לא שואלים שאלות.

הם נצמדים לקירות האולם ועושים עצמם עסוקים כדי שאף אחד לא יתקרב אליהם. הם צועדים שפופי קומה באולם הכנסים כדי שלא "יגלו" אותם וחס וחלילה יפנו אליהם.

הם יושבים בשורה האחרונה באולם ואם אפשר שתהיה חשוכה, אז זה בכלל 'תענוג' עבורם.

ויש את חברי הקבוצה השלישית שנמצאים אי שם בין הקבוצה הראשונה לקבוצה השנייה. ההתנהגות שלהם תלוייה בסוג האירוע, האם האירוע אינטימי או המוני ובגורמים נוספים.

כמה מספרים

45% מהמבוגרים בבריטניה רואים עצמם ביישנים
40% מהאוכלוסייה בישראל מגדירים את עצמם כביישנים

עוד מספרים על ישראל

4.5% מהישראלים סובלים מחרדה חברתית
10.2% נמנעים מלהשתמש בשירותים ציבורים
6.8% לא ידברו בפגישת עבודה
11.5% מתביישים / לא נעים להם להחזיר מוצר בסופרמרקט
5.3% לא יצאו למסיבה
7.7% יעשו לעשות עצמם "רואים ואינם נראים"
אצל 8.7% יש סימן חרדה אחד לפחות
אצל 50% יש פחדים קלים

מקור

אז מה גילו החברות?

כאשר החברות בחנו את רשימת המשתתפים באירועים הדיגיטליים בשנה האחרונה, הם ראו שהגיעו משתתפים שבעבר נמנעו מלהשתתף באירועים פיזיים.

המשתתפים החדשים שייכים לקבוצה הראשונה: ביישנים / פחדנים / חרדתיים חברתית.

הביישנים הרבים שהדירו את רגליהם מאירועים פיזיים בגלל ביישנות ופחד, יכולים לקחת חלק באירועים דיגיטליים ולהרגיש טוב עם הסיטואציה.

הם יכולים להצטרף למפגש הוירטואלי בלי מצלמה, בלי מיקרופון.

אם הם בוובינר, המשתתפים האחרים לא רואים אותם. אם הם בשיחת וידאו, המשתתפים האחרים רואים רק את שמם ויכולים לפנות אליהם בצ'אט במידה והמארח איפשר צ'אט בין המשתתפים.

האירוע הוירטואלי מספק להם את הסביבה הנוחה מבחינתם ולכן הם לוקחים בו חלק.

סיכום

חברות מצאו שעריכת כנסים וירטואלים, שיחות וידאו ו- וובינרים חוסכת כסף, מקטינה את טביעת הרגל הפחמנית והם יכולים לעשות יותר אירועים, יותר קטנים, יותר נישתיים ולכן להציע לקהל שלהם יותר תוכן משמעותי לאורך תקופה ארוכה יותר.

ועכשיו הם גילו שבנוסף לכל היתרונות שלעיל הם מביאים יותר קהל לאירועים הוירטואלים שהם עורכים.